כְּשֶׁטּוֹרִי, הָאַלְבַּטְרוֹסִית הַגּוֹזָלִית, הִתְעוֹרְרָה בַּקֵּן בְּבֹקֶר יוֹם שַׁבָּת, הִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהַיּוֹם יִקְרֶה מַשֶּׁהוּ עָצוּב.
אֲבָל כָּכָה זֶה הָיָה.

ככה נפתח סיפור ילדים עצוב ומנחם שכתבתי לכל הילדים והילדות שאיבדו מישהו אהוב. כתבתי אותו בין חצות לשתיים בלילה והוא פשוט נשפך מתוכי יחד עם זרם של דמעות. 

מעשה שהיה כך היה:

גננת שלא הכרתי התקשרה אלי. היא אמרה שאביה של אחת הילדות בגן שלה, קצין ביחידה מובחרת, נהרג ב-7/10 ושהאם מחפשת סיפור שתוכל להיעזר בו כדי לסייע לבת הארבע לעבד את רגשותיה. 
הבטחתי שאחפש סיפור מתאים.

(בעבר ליוותי גנים אנתרופוסופיים ואני עדיין כותבת וגם מייעצת להורים לילדים צעירים). 

חיפשתי בספריה שלי ובאינטרנט. מצאתי סיפורים על חתולים, כלבים, גוזלים ואפילו סבים שהלכו לעולמם. אבל לא מצאתי סיפור לטעמי, שיתאר באהבה ובעדינות את ההתמודדות עם המוות הבלתי צפוי של גבר צעיר ומקסים.

שוב נעזרתי בגוגל כדי לחפש פרטים נוספים על האיש. פנים חמודות נשקפו אלי מהמסך. גיליתי שהיו לו כשרונות ספורטיביים וטכנולוגיים נדירים, סקרנות אינטלקטואלית, כושר מנהיגות ועוד. חבריו גם הוסיפו תיאורים חמודים של דיגדוגים וצחוקים עם בתו הקטנה.

לאט לאט נוצר קשר עם האם, שהיא אישה חכמה, רגישה, יצירתית ויפה אך אינה מוכנה להיחשף. 

דמותו של הקצין עוררה בי, כמו ברבים אחרים, השראה. עלה בדמיוני אלבטרוס- שהוא הציפור העוצמתית ביותר שקיימת. האלבטרוס משלב יכולת לעוף אלפי קילומטרים, יחד עם יכולת לאהוב את בת זוגו לאורך כל ימי חייהם המשותפים. הוא גם משתתף בהאכלת הגוזל היחיד שבוקע להם בכל עונה. 

ההשראה הובילה אותי לכתיבת סיפור על טורי, גוזלית – אלבטרוס, שמאבדת את אביה כשציידים פושטים על האי שבו הם חיים.

שלחתי את הסיפור לעורכי ספרי-ילדים מוכרים וידועים כדי להבין האם הוא איכותי מבחינה ספרותית, וגם נעזרתי בפסיכולוגים לילדים. קיבלתי משוב נהדר וברכת יציאה לדרך. 

כך החלטתי להוציא את הסיפור לאור.

חיפשתי ומצאתי מאיירת נפלאה: אסתר עיבל, אשר יצרה מעל 10 יצירות-אמנות (איורים נהדרים) עבור הספר.

הסיפור לווה באהבה ובתמיכה של המון א.נשים והגיע להרבה מאד בתים שהשכול דפק על דלתם.

הוא מתאים גם לאבל על מוות פתאומי בנסיבות טבעיות.