גברים לא בוכים

הבידוד החברתי בתקופת הקורונה הזכיר לי את התקופה שבה עבדתי בכלא כפסיכותרפיסטית.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאת: מירי מתתיה

הבידוד החברתי בתקופת הקורונה הזכיר לי את התקופה שבה עבדתי בכלא כפסיכותרפיסטית. הכלא, כמו ההנחיות למניעת המגיפה, מחייב ריחוק חברתי ויוצר מרחב סגור שבו ניתן לחשוב על החיים שמחוץ לבידוד. נזכרתי בנתן, בשנות השלושים בחייו (הפרטים המזהים בדויים).

הוא היה יושב מולי במדיו הכתומים בחדר אפור ומכוער. שנינו על כסאות משרדיים ולחצן מצוקה מונח על השולחן לידי. לא הייתי זקוקה ללחצן הזה. נפשותינו כבר התקרבו זו לזו. ראשו היה מושפל, הוא יישר את רגליו ואז שילב אותן, גם ידיו היו שלובות על חזהו, מגנות על הלב הרך שפעם בקרבו. "כל הגוף כואב לי מרוב געגועים," אמר בשקט. זה היה לאחר תקופה ארוכה של מפגשים שבועיים, שבהם השיחות איתו עסקו בנושאים הקונקרטיים והפיזיים של חייו מחוץ לכלא ובתוכו. החיבור בין הרגש (געגועים) לבין הכאב הגופני, התרחש לאחר זמן מה בטיפול. גם נתן, כמו גברים רבים סבל מ"הכחשת פגיעוּת",[1] כלומר חוסר רצון או יכולת להודות בפגיעות רגשית. התוצאה של הכחשה כזו היא פעמים רבות התפרצות חיצונית כגון צריכת חומרים פסיכואקטיביים או טריקת דלת, או פנימית כמו מחשבות קשות וחוסר שינה.

מיילל כמו ילדה

נתן היה נער בריא וחזק אשר אינו מחבב לימודים, מעדיף את "מדעי הים והחוף" אך בעל יוזמה וכריזמה. ולא, הוא לא גדל בשכונת עוני, לא צרך סמים, והוריו, עולים מחבר העמים, הם לחלוטין נורמטיביים. אבא קבלן בניין ואמא רופאה. אחיו ואחותו הגשימו את שאיפות ההורים, המשיכו ללימודים גבוהים ועובדים במקצועות "מכובדים". בילדותו ובשנות התבגרותו היו השיחות בבית קצרות ופשוטות: "אכלת? שתית? הכנת שיעורים?"

מאז שהיה בן שבע נהג אביו לקחת את נתן לריצות לאורך הים. כשהיה מתנשף ונעצר לנשום, היה אביו לועג לו שהוא "מיילל כמו ילדה". כשרב עם ילדים בבית הספר וחזר לספר, אמר אביו: "תכניס להם כמו שהם הרביצו לך אם אתה לא רוצה שאני ארביץ לך יותר חזק!" האב אהב לספר סיפורים מהסביבה שבה גדל לפני שעלה לישראל. "בסוף, רק החזק שורד!" היה הלקח של כל הסיפורים.

נתן גדל להיות צעיר נאה, שנהנה לשתות ולבלות עם חבריו במועדונים. באחת הפעמים, למרות שחברו, דׅימָה, הפריז בשתיה, הוא התעקש לנהוג. נתן ניסה לשכנע אותו שלא ינהג, אך בסופו של דבר הניח לו לעשות כרצונו. דימה נסע הביתה עם עוד כמה חברים ונתן עצמו נסע עם נערה שהכיר. המכונית של דימה התהפכה והוא נהרג. נתן הרגיש מאד אשם, אבל כל חייו חינכו אותו לכך שגברים לא בוכים ולא מראים חולשה. אפשר לכעוס ולהכות, אך לא להתייפח. הפעם הראשונה שבה ראיתי דמעות נוצצות בעיניו, הייתה כשנזכר בחברו.

נתן שירת בצבא ביחידה קרבית והכיר את אלינור. צעירה מוצלחת שהייתה התגשמות כל החלומות של הוריו –  סטודנטית לרפואה. הם נישאו ונתן המאוהב רצה להראות לאלינור שהוא גבר מוצלח. הוא פתח עסק משלו והשקיע בו את כל כספם. העסק צבר הפסדים ונתן, שלא שיתף את אלינור בקשייו, החליט יחד עם שני חברים שנזקקו גם הם לכסף, לפרוץ לביתו של תעשיין קשיש. נתן מעולם לא שדד לפני כן. השוד נכשל ועל נתן נגזר מאסר.

אלינור זועמת על נתן ותשובותיה בטלפון קרירות ומרוחקות. היא אומרת שתצטרך לחשוב על המשך היחסים ביניהם. אני תוהה ביני לביני אילו יחסים היו לזוג הזה – אם נתן חש שאינו יכול לחלוק איתה את דאגותיו הכלכליות ואת תסכולו מחוסר ההצלחה שלו. גופו הכואב של נתן מביע את הגעגועים, העלבון, התסכול, הדאגה החרדה… כל הרגשות שאסור היה לו לבטא בפני אחרים ולעיתים גם לא הודה בהם בפני עצמו.

למה נזכרתי בסיפור הזה? כי במהלך סגר הקורונה, חלה עלייה באלימות במשפחה. אלימות של נשים כלפי ילדיהן וגם זו של גברים כלפי ילדיהם ובנות זוגם. בעבודתי בכלא, ראיתי שהגברים שהגיעו לשם מתנהגים את רגשותיהם. כלומר: הם לא רכשו כלים להכיר את הרגשות שלהם, לתת להם שם ולתקשר אותם לזולתם. כל הבעה רגשית – לעיתים אפילו שמחה – זכתה לגינוי או השפלה. גיבורי התרבות של דור ההורים של נתן היו אנשים כגון הרמטכ"ל לשעבר רפול (רפאל איתן) אשר לא מצמצו כאשר שמעו שבניהם נהרגו.

למרות שנראה כביכול שלילדים והנערים של תקופתנו כבר מותר לבטא רגשות אשר בעבר נתפסו כ"תינוקיים" או "כמו של ילדות" או "הומואיים" עדיין שמעתי אמא צעירה באחד מגני השעשועים אומרת לתינוק בן שנתיים וחצי שנפל ונחבל: "אל תבכה, אתה גבר קטן!"

בימי הקורונה, כמו בעת עבודתי בבית הכלא, קיבלתי את התחושה שעלינו לעסוק גם בשחרור הגברים מהמוסכמות החברתיות שמשתיקות ומשתקות אותם. רק כך נגיע בעתיד למחוז חפצנו, שהוא מתן חופש ביטוי לכל בני ובנות אדם וחווה.

ד"ר יאיר אפטר, "איפה הגברים כולם?" מודל להסבר המחסומים בפנייה של גברים לעזרה נפשית מקצועית. אתר פסיכולוגיה עברית 1.4.2019

 

 

אולי יעניין אתכם גם...

טיפול אישי לגברים

להפחית חרדה

מרגיש שאתה מתאבן? מרגיש חום/קור? מזיע בכפות הידיים? רועד? או שאין לך נשימה? זה כנראה לא התקף לב אלא התקף חרדה. כ-10% מאוכלוסיית העולם חווים חרדה. ככה זה. העולם שבו אנחנו חיים כעת הוא ממש מאתגר. אבל יש מענים טובים לתחושות הנוראות האלה. קראי עוד….

טיפול אישי לנשים

להפחית חרדה

רועדת? מרגישה חום/קור? מזיעה בכפות הידיים? מרגישה שאת מתאבנת, או שאין לך נשימה? זה כנראה לא התקף לב אלא התקף חרדה. כ-10% מאוכלוסיית העולם חווים חרדה. ככה זה. העולם שבו אנחנו חיים כעת הוא ממש מאתגר. אבל יש מענים טובים לתחושות הנוראות האלה. קראי עוד….