יתכן שאתם חשים שזה לא הוגן כלפי ילדכם שאינכם יכולים ללוות אותו לפעילות כיתתית, או להקשיב לילדתכם כשהיא שבה מבית הספר. אם המוגבלות היא של בן או בת הזוג שלכם, יתכן שתרגישו את נטל האחריות הכפולה. הורים רבים במצבים אלה מוצפים, מותשים ומדווחים על בדידות. ואם אינכם מודעים לרגשות הללו, אתם בחברה טובה, כי מחקרים מראים שהורים נוטים לתפקד בסיטואציות כאלה, בלי לשים לב למחיר הנפשי והבריאותי שההכחשה עלולה לגבות. הילדים, שרגישותם בדרך-כלל גבוהה, יבחינו בזאת גם-כן. אגב, ילדים לאדם אהוב שיש לו מוגבלות כלשהי, הם בעלי סיכוי גבוה יותר להיות בבגרותם אנשים קשובים, אמפתיים ומתחשבים.
חיי היומיום וההתמודדות האינטנסיבית שהם מזמנים אינם מאפשרים לנו לעצור רגע, לקחת פסק זמן לעצמנו ולחשב מסלול מחדש. הניסיון מלמד שכאשר אנחנו מתבוננים בבעיות ברוגע, בסבלנות וללא ביקורתיות, אנחנו מצליחים להבין דברים לעומק, למצוא משמעות באתגרים ולהתוות פתרונות מעשיים.
